החלטה בתיק ת"א 283-96

1. בתאריך 27.9.11 ניתן על ידי פסק- דין הנותן תוקף להסכם הפשרה שעליו הסכימו הצדדים.

 עניינה של התביעה תשלום פיצויים בגין הפקעה מכוח פקודת הדרכים ומסילות הברזל (הגנה ופיתוח) 1943, ופיצוי בגין ירידת ערך בשל תכנית פוגעת שהוצאה מכוח סעיף 197 לחוק התכנון והבניה [נוסח משולב], התשכ"ה -1965, ומתייחסת לחלק מחלקה 40 בגוש 6585 שבבעלות התובעים.

נותרה במחלוקת שאלת ההוצאות, ועל כך נסובה החלטה זו.

2.  התובעים טוענים כי מן הראוי לפסוק לזכותם סכום " בסדר גודל של בין 15 ל-20 אחוזים מסכום הפיצוי אשר נקבע ואשר קיבל תוקף של פסק דין בתובענה זו, בתוספת מע"מ", וזאת בין השאר בהתחשב בהתארכות ההליכים והדיונים וביטול הזמן הכרוך בהם, אשר עניינם אינו בקביעת עצם הזכאות לפיצוי כי אם בשיעורו וחלוקת החבות בין הנתבעות.

 התובעים מציינים כי על פי הסכמי שכר הטרחה, התשלום לעורכי דינם  הוא 6% מהסכום הפסוק בתוספת מע"מ. התשלום לשמאים המומחים מטעמם הוא 4% מהסכום הפסוק בתוספת מע"מ. לכך יש להוסיף את חלקם בשכר טרחת המומחים מטעם בית המשפט, של כ-14,500 ש"ח לשמאי מאיר גרון, ו-26,100 ש"ח לשמאית אלה בר-ניב. הם מציינים כי נשאו בהוצאות נוספות, בסכומים נמוכים יותר, שביחס אליהן אין בידם תיעוד מלא. גם אם היה כזה, עריכת חישובי ריבית והצמדה, כמו גם התאמת שיעור המע"מ אשר השתנה לאורך השנים, הייתה מסובכת ומיותרת בנסיבות העניין. בין ההוצאות להן נמצא תיעוד מצויה חוות דעת שמאית נוספת בסך של 3,875 ש"ח מיום 9.1.94, וכן דרישת יתרת תשלום מיום 19.11.99 בגין שכ"ט מודדים בסך 7,902 ש"ח מתוך סכום כולל של 34,184 ש"ח. הם מפנים לכך שבהליך אחר, שהתייחס לחלקת קרקע אחרת שבתחומי התכנית הפוגעת הועמד שיעור ההוצאות ושכר הטרחה על כ-20% מהסכום הפסוק (עמ"נ 273/05).         

3. הנתבעות טוענות כי יש לקבוע את ההוצאות לזכות התובעים בשיעור הנע בין 6% לבין 10% מהסכום הפסוק. לעמדתן, אין לזקוף את התמשכות ההליכים בתיק לחובת הנתבעות, שכן חלקה הארי התרחש בנסיבות שאינן מבטאות התנהלות פסולה מצידן באופן ניהול ההליך. הועדה המקומית הרלוונטית לדיון הוחלפה לאורך ההליך, בשל ביטולה של הועדה המקומית לתכנון ובניה "הדרים" והעברת החלקה הרלוונטית לתחום שיפוטה של נתבעת 2. שתי מחלוקות עקרוניות שבין הצדדים לדיון הועמדו להכרעתו של בית המשפט העליון במסגרת בקשות רשות ערעור שהטיפול בהן נמשך זמן רב: מהו התאריך הקובע לגבי מועד ההפקעה, ומינויו של שמאי נוסף מטעם בית המשפט לאחר הגשת הסיכומים. לאחר שנדחתה בקשת רשות הערעור בנושא האחרון, מונתה השמאית אלה בר-ניב, מטעם בית המשפט, ואז הגיעו הצדדים לפשרה לפיה חוות דעתה בדבר שיעור הפיצוי הראוי תאומץ לצורך פסק הדין. נתבעת 1 מדגישה כי הסכמה זו, על רקע ההכרעה בנושא הראשון לו נדרש בית המשפט העליון, מביאה לכך שסכום הפיצויים אותו חבה על פי פסק הדין נופל מהסכום ששילמה לתובעים עוד בחודש פברואר 1995.

אשר לסכומים שביקשו התובעים כהוצאות, כיוון שההליך עצמו לא כלל ישיבות הוכחות ארוכות, אין להניח כי התובעים ביטלו זמנם לצורך ניהול התיק. אשר לשכר בעלי המקצוע, הרי ששכר המומחים מטעם בית המשפט ושכר טרחת עוה"ד על פי הסכם שכר הטרחה מבטאים הוצאות ריאליות אשר התובעים זכאים להשבתן. לגבי שכר טרחת השמאים מטעמם (זאב כהן ואהרון פרידמן), קיים פסול בהסכם. על פי תקנות שמאי מקרקעין (אתיקה מקצועית), התשכ"ו-1966, קבלתו של שכר טרחה המותנה בתוצאות הליך משפטי מהווה התנהגות שאינה הולמת את המקצוע, ולפיכך יש להגביל את סכום ההוצאות שייפסק לסכום המינימום על פי ההסכם. באשר להוצאות אחרות משלא ננקב סכום, ולא הוצגו ראיות בעניין ביצוען בפועל, אין לפוסקן לזכות התובעים. עוד נטען לעניין זה, כי, התובעים לא הצביעו על הרלוונטיות של אותן הוצאות להליך. דרישות התשלום לשכ"ט המודדים והשמאי הנוסף מציינות כי אלו נערכו בהקשר לחלוקת המקרקעין למגרש לבניה ועריכתו של תשריט חלוקה, נושאים הזרים להליך. 

4. ב"כ התובעת הגיב לטיעוני הנתבעות. בתשובתו טוען כי גם אם הסכם שכ"ט השמאים אינו עולה בקנה אחד עם תקנות האתיקה, הרי שבתקופה בה נערך ההסכם היו הסכמים כאלו מקובלים, כאשר הכלל היה בגדר "הלכה ואין מורין כן". בגופים  המקצועיים הרלוונטיים התחילו לאכוף את כללי האתיקה רק בשנת 2006. בנסיבות אלו, הוא סבור כי העלאת הנושא בבחינת "טענת צד שלישי" אינה ראויה, כאשר מרשיו אינם יכולים ואינם מעוניינים לחמוק מחבותם על פי ההסכם האמור, וכאשר ממילא בלא הסכם תקף יהיו השמאים זכאים לשכר ראוי בשיעור דומה. אשר לחוות דעת המודדים, זו שימשה בהליכי ההשגה בפני השמאים וגם אם אינה נמצאת בתיק בית המשפט אין לומר כי אינה מהווה חלק מההוצאות שנדרשו להן התובעים.

דיון

4.  הוראות הדין לענייננו קבועות בתקנות סדר הדין האזרחי וזו לשונן:

       "

           512.       (א)  קבע בית המשפט או הרשם את סכום ההוצאות, רשאי הוא לפסוק אותו, הן לענין שכר טרחת עורך דין והן לענין הוצאות המשפט, כל אחד מהם בנפרד בסכום כולל, ובלבד שבכפוף לאמור בתקנת משנה (ב), לא יפחת סכום שכר הטרחה מן התעריף המינימלי שנקבע לענין שכר טרחת עורך דין בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי), תשל"ז-1977 (להלן - התעריף המינימלי), זולת אם הורה בית המשפט, מטעמים מיוחדים שיירשמו, על תשלום סכום קטן מהסכום האמור.

                 (ב)   בתיתו צו להוצאות ובקביעת שיעורן יתחשב בית המשפט או הרשם, בין השאר, בשווי הסעד השנוי במחלוקת בין בעלי הדין ובשווי הסעד שנפסק בתום הדיון, ויהא רשאי להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון.

                 (ג)    פסק בית המשפט או הרשם שכר טרחת עורך דין לפי תקנת משנה (א), לא ייפסק ולא ייווסף לסכום שנקבע, כאמור, סכום השווה למס ערך מוסף הנגזר מן הסכום שנקבע.

           513.       הטיל בית המשפט או הרשם הוצאות משפט מבלי לפרש את סכומן, יהא סכום הוצאות המשפט צירופם של אלה, זולת אם קבע בית המשפט או הרשם הוראה אחרת:

(1)   אגרות בית המשפט, הוצאות רישום של פרוטוקול בית המשפט, העתקתו או צילומו, דמי המצאת כתב בי-דין לפי תקנה 475א, מס בולים, שכר בטלה של עדים, שכר רופאים ומומחים אחרים, דמי לינה ודמי נסיעה של אלה בישראל וכל הוצאה אחרת הרשומה כדין בתיק התובענה - כפי שקבע המזכיר הראשי של בית המשפט לפי החומר שבתיק, בלי צורך בבקשה ושלא בפני בעלי הדין;

(2)   שאר הוצאות המשפט כפי ששם הרשם, לפי בקשה בכתב או בעל פה ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע טענותיהם, אם היה סבור שהוצאות המשפט האמורות היו סבירות ודרושות לניהול המשפט.

           514.       ראה בית המשפט או הרשם כי בעל דין האריך את הדיון בכל הליך שלא לצורך, על ידי טענות סרק או בכל דרך אחרת, רשאי הוא, באותו הליך או בפסק הדין, וללא קשר עם תוצאות המשפט, להטיל עליו את הוצאות ההליך או המשפט בשיעור שימצא לנכון בנסיבות הענין, לטובת בעל הדין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, או לטובת שניהם.

"